עבודה עם חולים שאי אפשר לרפא, אז מה הטעם?

סרטן לבלב, דמנציה, ALS , אלו רק דוגמאות לאבחנות שאין סיכוי רב שנתבדה לגביהן, אז למה בכל זאת תרגול היוגה הפרטני יכול לסייע בהתמודדות עם הטרגדיה?

מאז הפכתי למורה לויני יוגה, נעניתי לפניות של בני משפחה מטפלים, ילדים ובני זוג של אנשים חולים, לנסות לסייע לקרוביהם באמצעות היוגה, בין אם המטרה היא שימור הנשימה, חיזוק הגוף וטעינת מצברי האנרגיה (רזרבות) של האדם התשוש מפרוצדורות ופרוטוקולי טיפול, חרדה מהעתיד לבוא וקבלת העובדה שנכון להיום אין לרפואה הקונבנציונלית מה להציע להם.

לפני הכל אני בת אדם קונבנציונלית, אוהבת רופאים, מקפידה לעשות בדיקות תקופתיות ולקחת תרופות רגילות שקונים בבית מרקחת לפי הצורך, אני מכירה בקשר הנפשי-גופני, יודעת עד כמה קשה להתרחק ולהתנתק מכל האקשן שמציף ומפציץ את החושים מבעד למסכים.

יחד עם זאת אני רואה בכל יום מזה כמה שנים מה קורה לאדם בריא או חולה מרגע תחילת התרגול ועד סוף השעה, מה משתנה לאט ובסבלנות לאורך חודשים של אימון יוגה. מה משתפר, מתחזק וגובר, ומה מרפה מתרווח ושוהה. בין שיקום ובין תחזוקה שוטפת, שימור וצמצום הנזק שעלול להצטבר, כל זאת קורה בתוך השותפות העדינה בין המתרגלים וביני כמורה ליוגה.

וגם כאשר האבחנה קשה, כאשר המחלה פרוגרסיבית והיכולות פוחתות והולכות, אני נזכרת בדברי רחל זולברג, מורתה של מורי ליאורה קסטנבוים ושחר בן דוד שאף אני זכיתי ללמוד ממנה: "כל עוד אדם נושם הוא יכול לתרגל יוגה".

אולי בני המשפחה מתוסכלים מאובדן היכולת של אדם אהוב שהחזיק את המשפחה בכפות ידיו, אולי צצים ועולים סדקים וכאב שלא קיבל מקום בעבר, אני לא לוקחת צד, אני רק מעבירה את עקרונות תרגול היוגה המדורגת (viniyoga), המותאמת לאדם לפני מצבו הגופני הקוגניטיבי והרגשי ברגע הנוכחי. ברוב המקרים חל שיפור בין אם הוא זמני או ארוך טווח, לעיתים עצם הליווי מדגיש את מה שעדיין אפשר ולא את מה שכבר עבר.